זוכי הפרס

דייוויד סטרנס הושפע מהאהבה שלו לטניס והחליט להפוך למאמן. את עבודתו הראשונה כמאמן טניס קיבל כשהיה בן 15 בלבד, והוא המשיך לאמן לאורך כל תקופת התיכון, וחזר לאמן לקראת סוף לימודיו באוניברסיטה. הטניס תמיד היה חלק משמעותי מחייו, הן על המגרש והן כמאמן. התשוקה הזו הובילה אותו לאמן במינטונקה, שם הוא נשאר יותר מ-30 שנה.

סטירנס החל לאמן את נבחרות הטניס של תלמידי התיכון (ג'וניור) לבנות ולבנים במינטונקה בשנת 1990, ובסופו של דבר עבר לאמן את נבחרות התיכון (ורסיטי) כעבור מספר שנים. הוא המשיך בתפקיד זה עד סוף הקריירה שלו, עד שפרש בשנת 2020. שנתו האחרונה של סטרנס כמאמן הייתה השנה הטובה ביותר בתולדות נבחרת הטניס לנערות של מינטונקה. הנבחרת רשמה שיא של 14 ניצחונות רצופים, 12 מהם בתוצאה 7-0. שני המשחקים האחרים הסתיימו בתוצאה 6-1. מרשים במיוחד הוא העובדה שמונה מהנערות בנבחרתו של סטרנס השיגו תוצאות מושלמות באותה עונה.

"זה באמת משמעותי כשמבוגר מזהה בך נקודת חוזק שאפילו אתה לא הבחנת בה, מוציא אותך מהצללים ומדרבן אותך לזרוח במלוא עוצמתך", אמרה אחת השחקניות לשעבר שלו, אבי סטייגר, בוגרת מחזור 2015. "הוא דחף אותי והאמין בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי, וזו אחת החוויות היקרות ביותר לילד".

מלבד אימון טניס, דייב סטרנס עבד גם כמורה לחינוך מיוחד בבית הספר התיכון מינטונקה.

"הוא אהב מאוד לעזור לאחרים לצמוח ולהתפתח, הן כטניסאים והן כבני אדם", הסביר ברנט סטרנס, בנו של דייוויד. "הוא היה נלהב מתפקידו כמאמן מחולל שינוי, וזה היה הרבה יותר מסתם טניס. הוא אהב לראות את הילדים הופכים לצעירים בוגרים, והכין אותם לפרקים הבאים בחייהם, בין אם בלימודים, בספורט או מעבר לכך. אבי היה כל מה שמאמן צריך לשאוף להיות — מנטור, חבר, דמות אב. הוא לא רק זכה להצלחה משמעותית בקריירת הטניס שלו, אלא גם סייע להנחות שחקנים צעירים רבים להצלחה בקולג'".

לאורך כל הקריירה שלו כמאמן, האמונה כי לשחקניו כבר טמון הפוטנציאל לנצח ולהגיע למיטב יכולתם הייתה מוטיב חוזר בעבודתו של סטרנס. סטרנס היה שם כדי להדריך אותם ולהראות להם שכל מה שעליהם לעשות הוא לעבוד קשה ו"לתת לעצמם רשות לנצח" — ביטוי שבו נהג להשתמש לעתים קרובות. השפעתו של סטרנס תורגש בקהילת בתי הספר של מינטונקה עוד שנים רבות.