זוכי הפרס

ריצ'רד מרטין זכה להכרה רבה בזכות הקריירה המרשימה שלו, שנמשכה 43 שנים, בשירות הפארקים הלאומיים.

ריצ'רד סיים את לימודיו בתיכון מינטונקה בשנת 1956. הוא היה הראשון במשפחתו שלמד באוניברסיטה, וסיים את לימודיו בשנת 1962 עם תואר ביערנות מאוניברסיטת מינסוטה. ריצ'רד אמר כי המאמץ הרב שהשקיע בלימודיו נבע מהתמיכה שקיבל ממינטונקה: "המסר העמוק שקיבלתי היה 'תמיד אפשר להשתפר'", אמר.

ריצ'רד החל את הקריירה שלו כפקח בפארק הלאומי אולימפיק בשנת 1962. לאחר מכן עבר לפארק הלאומי הר ריינייר, ומשם לפארק הלאומי יוסמיטי, שם שימש כפקח מחוז העמק – תפקיד הנחשב לאחד התפקידים המאתגרים ביותר במערכת הפארקים הלאומיים.

כאשר המלכה אליזבת השנייה ביקרה ביוסמיטי בשנת 1976, ריצ'רד שימש כמפקד המבצע במהלך ביקורה. ריצ'רד וצוותו היו מהראשונים בארצות הברית שהשתמשו ב"מערכת הפיקוד על אירועים" (Incident Command System) – מערכת ששימשה בעבר בעיקר לכיבוי שריפות יער ולפעולות חיפוש והצלה, והיום נמצאת בשימוש בשירות הפארקים הלאומיים ובמשמר החופים של ארצות הברית.

לאחר מכן הועלה ריצ'רד לדרגת מנהל בפארק הלאומי וורנגל סנט אליאס באלסקה, שם עסק בהסברה לתושבים המתגוררים בפארק ובסביבתו בנושאי בטיחות ובהגנה על עולם החי המגוון מפני ציידים.

"מה שאני הכי אוהב זה שזה המקום הפראי ביותר שהייתי בו אי פעם", אמר ריצ'רד כשהתייחס לתקופה שלו באלסקה. "אני מעריך את ההזדמנויות ששירות הפארקים ותושבי המדינה העניקו לי כדי שאוכל לחוות את זה."

לאחר מכן עבר לוושינגטון הבירה כדי לעבוד כראש מחלקת משאבי הפארק והגנת המבקרים בתפקיד פקח פארק. המעבר היה שינוי מוחלט עבור ריצ'רד: "עברתי מאחד המקומות הפראיים ביותר, שבו המסעדה הקרובה ביותר הייתה במרחק של כשעה וחצי עד שעתיים נסיעה, למגורים בדירה קטנה בעיר וושינגטון הבירה, שם יכולתי להגיע ברגל ל[יותר מ]50 מסעדות", הוא אמר.

לא רק הסביבה העירונית החדשה הייתה שונה, אלא גם העבודה עצמה. על השתתפות בישיבות ובדיוני הקונגרס אמר ריצ'רד: "הפוליטיקה הייתה הלם בשבילי."
לאחר תקופתו בוושינגטון, ריצ'רד עבר לפארק הלאומי עמק המוות, שם עבד עם קהילת הילידים האמריקאים טימבישה שושון כדי להגיע להסכם עם שירות הפארקים לשיקום מולדתם.

"כשהועברתי מעמק המוות לפארק הלאומי סקויה, [הטימבישה שושון] העניקו לי חברות כבוד בשבט. אני מוקיר זאת מאוד."

כשהוא מתבונן במה שתלמידי מינטונקה עושים כיום, ריצ'רד מלא תקווה לגבי העתיד. "באשר לצעירים שמסיימים את לימודיהם בתיכון מינטונקה, אי אפשר להיות אופטימי יותר", אמר.

העצה שריצ'רד היה נותן לתלמידים של ימינו היא אותה עצה שקיבל ממוריו במינטונקה: "תמיד אפשר להשתפר."