זוכי פרסים

כשג'ואן לארסון נכנסה לתפקיד מנהלת המקהלה של תיכון מינטונקה מריי מינקלר ב-1976, היא הפכה לאדם השני בלבד שהחזיק בתפקיד הזה וידע שיש לה נעליים גדולות למלא. אבל במשך 18 השנים הבאות, ג'ואן הייתה נוגעת בחייהם של מאות תלמידים ומשאירה מורשת של השראה ותשוקה למוזיקה שנמשכת גם היום.

בעוד מבוגרים רבים נרתעים מלעבוד עם בני נוער, ג'ואן הרגישה נלהבת מכך. "נהניתי מהעובדה שאני חלק מלעזור להם להגיע לבגרות ולראות הזדמנויות לא רק במוזיקה, אלא בדברים אחרים", היא אומרת. ג'ואן לימדה את תלמידיה שיעורי חיים חשובים, והחדירה בהם את החשיבות של תמיכה קבוצתית ועבודת צוות. "במקהלה, אף אחד לא שחקן ספסל, כולכם משתתפים," היא הייתה אומרת לתלמידיה. "במקהלה, אנחנו עובדים יחד וכולנו בזה ביחד"

דבר אחד שג'ואן שמה לב אליו כשהחלה לעבוד בתיכון מינטונקה היה העובדה שמקהלת הנשים נראתה כ"הדבר הנמוך ביותר בעמוד הטוטם". מתוך רצון לשנות את זה, היא נתנה להם תלבושות חדשות ושם חדש, "זמרי הטרבל של טונקה". ג'ואן גם רצתה להעלות את ההבנה של הבנות לגבי הכישרון שלהן. היא הייתה מזכירה להם ש"כן, אנחנו במקהלת נשים, אבל אנחנו עושים מוזיקה באותו קליבר כמו מקהלת הקונצרטים", המקהלה המובילה במינטונקה.

בנוסף לשינוי מקהלת הנשים, משהו שבאמת הגדיר את קריירת ההוראה של ג'ואן בתיכון מינטונקה היה המסורת לשיר את הברכה המקהלתית, או "אלוהים יברך אותך וישמור אותך", בסוף כל קונצרט. המסורת החלה כאשר מקהלות עיר הולדתו של ריי מינקלר שרו את השיר הזה כשיצא למלחמת העולם השנייה. הוא אמר שאם הוא יחזור הביתה בשלום, הוא ישיר את השיר הזה בסוף כל הופעה. הוא קיים את הבטחתו, והגיע ל- MHS כמנהל מקהלה בשנת 1953. ג'ואן שמרה על מסורת זו בחיים במהלך שהותה במינטונקה, והיא עדיין מושרת כיום.

"אני עדיין מקבלת הערות מתלמידים שאומרים כמה המוזיקה הזו חשובה להם", אומרת ג'ואן. "הם מרגישים... המוזיקה עצמה והטקסט שלה היו משהו שדיבר אל הלב שלהם, אפילו דרך כמה מצבים די קשים."

יחד עם מסורת זו, לצאת לסיורים עם המקהלות שלה היה דבר נוסף שג'ואן גם אהבה ביותר בעבודתה כי היא ראתה בהם הזדמנויות לתלמידיה להרחיב את אופקיהם. "רציתי שהילדים... ראה 'בסדר, יש יותר מקומות מאשר Minnetonka,' ", היא אומרת. בטיול לניו יורק, ג'ואן ותלמידיה השתתפו במחזמר בהארלם על ההיסטוריה של המוזיקה השחורה. כפי שמינטונקה הייתה ועדיין היא מחוז לבן ברובו, ג'ואן ראתה בכך הזדמנות לתלמידיה ללמוד על התרבות השחורה ולהעריך אותה טוב יותר. תלמידיה אהבו את התוכנית, ואפילו קנו כל קלטת שהייתה זמינה למכירה לאחר מכן. שנה לאחר מכן, בסיור בשיקגו, לקחה ג'ואן את תלמידיה לכנסייה שחורה, שם הוזמנו לשיר למען הקהילה. "זו אחת החוויות הטובות ביותר עבור הילדים האלה שחוו אירוע מסוג זה."

כשהיא לא ביימה את המקהלות שלה, ג'ואן ביימה מחזות זמר ואימנה זמרים לתחרויות. היא נשארה לילות מאוחרים ולקחה את הפסקות הצהריים שלה לעבוד עם תלמידים בנפרד. "הרגשתי שילדים זקוקים להישגים אישיים כחלק מההכנה שלהם לחיים הבוגרים", אומרת ג'ואן.

כיום, רבים מתלמידיה לשעבר של ג'ואן המשיכו לשיר אחרי התיכון ולזקוף לזכותם את הצלחתם בהוראתה מעוררת ההשראה. תלמיד אחד, צ'רלי תומאס, הוא זמר באזור מיניאפוליס / סנט פול. "אני עדיין זמרת מקהלה היום, בגיל 53, בזכות הדברים הרבים שלמדתי מ[ג'ואן], גם שיעורי שירה וגם שיעורים לחיים", אומרת צ'רלי.

ג'ואן מעודדת את התלמידים של היום לקחת חלק במוזיקה במהלך שנות התיכון שלהם, במיוחד במקהלה. "זו המיומנות היחידה שהם יעזבו מהתיכון כדי שיוכלו להשתמש בה בחיים הבוגרים כתגובה ללוחות זמנים מטורפים שהם יהיו מעורבים בהם", היא אומרת. "שירה היא משהו שהם יוכלו להיאחז בו הרבה אחרי שהם יפסיקו לשחק הוקי או פוטבול או כל אתלטיקה אחרת, זה יהיה משהו שיש להם כל החיים שלהם."