זוכי הפרס

כשהחליפה ג'ואן לארסון את ריי מינקלר בתפקיד מנהלת מקהלת בית הספר התיכון מינטונקה בשנת 1976, היא הייתה האישה השנייה בלבד אי פעם ששימשה בתפקיד זה, והיא ידעה כי מוטלת עליה משימה לא פשוטה. אך במהלך 18 השנים הבאות, ג'ואן השפיעה על חייהם של מאות תלמידים והותירה אחריה מורשת של השראה ותשוקה למוזיקה, הממשיכה עד היום.

בעוד שמבוגרים רבים נרתעים מעבודה עם בני נוער, ג'ואן הייתה נלהבת מכך. "נהניתי מהעובדה שהייתי שותפה לעזור להם להגיע לבגרות ולראות הזדמנויות לא רק במוזיקה, אלא גם בתחומים אחרים", היא אומרת. ג'ואן לימדה את תלמידיה שיעורי חיים חשובים, והנחילה בהם את חשיבות התמיכה הקבוצתית ועבודת הצוות. "במקהלה, אף אחד לא יושב על הספסל, כולם משתתפים", הייתה אומרת לתלמידיה. "במקהלה, אנחנו עובדים יחד וכולנו בזה ביחד"

דבר אחד שג'ואן הבחינה בו כשהחלה לעבוד בתיכון מינטונקה היה העובדה שמקהלת הנשים נתפסה כ"הדרגה הנמוכה ביותר בהיררכיה". ברצונה לשנות זאת, היא סיפקה להן תלבושות חדשות ושם חדש, "Tonka Treble Singers". ג'ואן רצתה גם להעלות את המודעות של הבנות לכישרונן. היא נהגה להזכיר להן ש"כן, אנחנו במקהלת נשים, אבל אנחנו עוסקות במוזיקה ברמה זהה לזו של מקהלת הקונצרטים", המקהלה המובילה במינטונקה.

מלבד השינוי שהובילה במקהלת הנשים, הדבר שבאמת הגדיר את הקריירה החינוכית של ג'ואן בתיכון מינטונקה היה המסורת לשיר את "ברכת המקהלה" (Choral Benediction), או "ה' יברך אותך וישמור עליך" (The Lord Bless You and Keep You), בסיום כל קונצרט. המסורת החלה כאשר מקהלות עירו של ריי מינקלר שרו שיר זה עם צאתו למלחמת העולם השנייה. הוא אמר שאם ישוב הביתה בשלום, יבקש לשיר שיר זה בסיום כל קונצרט. הוא קיים את הבטחתו, והגיע לתיכון מינטונקה כמנהל מקהלה בשנת 1953. ג'ואן שמרה על מסורת זו במהלך תקופתה במינטונקה, והיא עדיין מושרת עד היום.

"אני עדיין מקבלת מכתבים מתלמידים שמספרים לי כמה היצירה הזו משמעותית עבורם," אומרת ג'ואן. "הם מרגישים... שהמוזיקה עצמה והמילים שלה דיברו אל ליבם, אפילו בתקופות קשות למדי."

בנוסף למסורת זו, יציאה לסיורים עם המקהלות שלה הייתה עוד דבר שג'ואן אהבה במיוחד בעבודתה, שכן היא ראתה בכך הזדמנות לתלמידיה להרחיב את אופקיהם. "רציתי שהילדים יבינו... 'אוקיי, יש עוד מקומות מלבד מינטונקה'", היא אומרת. בטיול לניו יורק, ג'ואן ותלמידיה צפו במחזמר בהארלם שעסק בהיסטוריה של המוזיקה השחורה. מכיוון שמינטונקה הייתה ועדיין מהווה מחוז שבו הרוב הם לבנים, ג'ואן ראתה בכך הזדמנות לתלמידיה ללמוד על התרבות השחורה ולהעריך אותה יותר. תלמידיה אהבו את המופע, ואף קנו את כל הקלטות שהיו זמינות למכירה לאחר מכן. שנה לאחר מכן, בסיור בשיקגו, ג'ואן לקחה את תלמידיה לכנסייה של הקהילה השחורה, שם הוזמנו לשיר בפני הקהילה. "זו אחת החוויות הטובות ביותר שהילדים האלה יכלו לחוות."

כשהיא לא ניהלה את המקהלות שלה, ג'ואן ביימה מחזות זמר והכינה זמרים לתחרויות. היא נשארה עד שעות מאוחרות בלילה וניצלה את הפסקות הצהריים שלה כדי לעבוד עם התלמידים באופן אישי. "הרגשתי שהילדים זקוקים להישגים אישיים כחלק מההכנה שלהם לחיים הבוגרים", אומרת ג'ואן.

כיום, רבים מתלמידיה לשעבר של ג'ואן המשיכו לשיר גם לאחר סיום התיכון, ומייחסים את הצלחתם להוראה המעוררת השראה שלה. אחד התלמידים, צ'רלי תומאס, הוא זמר באזור מיניאפוליס/סנט פול. "אני עדיין זמר במקהלה גם היום, בגיל 53, בזכות הדברים הרבים שלמדתי מ[ג'ואן], הן בתחום השירה והן בשיעורי חיים", אומר צ'רלי.

ג'ואן מעודדת את התלמידים של ימינו להשתתף בפעילויות מוזיקליות במהלך שנות התיכון, ובמיוחד במקהלה. "זוהי המיומנות היחידה שהם ייקחו איתם מהתיכון ויוכלו להשתמש בה בבגרותם, כתגובה ללוחות הזמנים המטורפים שיהיו להם", היא אומרת. "השירה היא דבר שיוכלו להמשיך לעסוק בו גם זמן רב לאחר שיפסיקו לשחק הוקי, פוטבול או כל ענף ספורט אחר; זה יהיה משהו שיישאר איתם לכל אורך חייהם."