זוכי הפרס

כשג'ואן לארסון החליפה את ריי מינקלר ב-1976 בתפקיד מנהלת המקהלה של תיכון מינטונקה, היא הפכה לאדם השני בלבד שאי פעם החזיק בתפקיד זה וידעה שיש לה נעליים גדולות למלא. אבל במהלך 18 השנים הבאות, ג'ואן תיגע בחייהם של מאות תלמידים ותשאיר מורשת של השראה ותשוקה למוזיקה שממשיכה עד היום.

בעוד מבוגרים רבים נרתעים מעבודה עם בני נוער, ג'ואן הרגישה תשוקה לכך. "נהניתי מהעובדה שהייתי חלק מלעזור להם להגיע לבגרות וראיתי הזדמנויות לא רק במוזיקה, אלא גם בדברים אחרים", היא אומרת. ג'ואן לימדה את תלמידיה שיעורים חשובים לחיים, והנחילה להם את החשיבות של תמיכה קבוצתית ועבודת צוות. "במקהלה, אף אחד לא מחמם ספסל, כולכם משתתפים", נהגה לומר לתלמידיה. "במקהלה אנחנו עובדים ביחד וכולנו בזה ביחד"

דבר אחד שג'ואן שמה לב אליו כשהחלה לעבוד בתיכון מינטונקה היה העובדה שמקהלת הנשים נתפסה כ"דבר הנמוך ביותר בעמוד הטוטם". מתוך רצון לשנות זאת, היא נתנה להם תלבושות חדשות ושם חדש, 'זמרי הטרבל של טונקה'. ג'ואן גם רצתה להעלות את ההבנה של הבנות לגבי הכישרון שלהן. היא הייתה מזכירה להם ש"כן, אנחנו במקהלת נשים, אבל אנחנו עושות מוזיקה באותה רמה כמו מקהלת הקונצרטים", המקהלה הבכירה במינטונקה.

בנוסף לשינוי מקהלת הנשים, משהו שבאמת הגדיר את קריירת ההוראה של ג'ואן בתיכון מינטונקה היה המסורת של שירת ברכת המקהלה, או "אלוהים יברך אותך וישמור אותך", בסוף כל קונצרט. המסורת החלה כאשר מקהלות עיר הולדתו של ריי מינקלר שרו את השיר הזה בצאתו למלחמת העולם השנייה. הוא אמר שאם הוא יחזור הביתה בשלום, הוא ישיר את השיר הזה בסוף כל הופעה. הוא קיים את הבטחתו, והגיע ל-MHS כמנהל המקהלה ב-1953. ג'ואן שמרה על מסורת זו במהלך תקופתה במינטונקה, והיא מושרת עד היום.

"אני עדיין מקבלת הערות מתלמידים שאומרים כמה המוזיקה הזו הייתה משמעותית עבורם", אומרת ג'ואן. "הם מרגישים... המוזיקה עצמה והטקסט שלה היו משהו שדיבר אל הלב שלהם, גם במצבים די קשים".

יחד עם מסורת זו, יציאה לסיורים עם המקהלות שלה הייתה דבר נוסף שג'ואן אהבה ביותר בעבודתה מכיוון שהיא ראתה בהם הזדמנויות לתלמידיה להרחיב את אופקיהם. "רציתי שהילדים יעשו את זה... תראו 'אוקיי, יש יותר מקומות ממינטונקה'", היא אומרת. בטיול בניו יורק, ג'ואן ותלמידיה השתתפו במחזמר בהארלם על ההיסטוריה של המוזיקה השחורה. מכיוון שמינטונקה הייתה ועודנה מחוז בעל רוב לבן, ג'ואן ראתה בכך הזדמנות לתלמידיה ללמוד על התרבות השחורה ולהעריך אותה טוב יותר. תלמידיה אהבו את התוכנית, ואף קנו כל קלטת שהייתה זמינה למכירה לאחר מכן. שנה לאחר מכן, בסיבוב הופעות בשיקגו, לקחה ג'ואן את תלמידיה לכנסייה שחורה, שם הוזמנו לשיר עבור הקהילה. "זו אחת החוויות הטובות ביותר עבור הילדים האלה לחוות אירוע מסוג זה".

כשלא ניהלה את המקהלות שלה, ביימה ג'ואן מחזות זמר ואימנה זמרים לתחרויות. היא נשארה עד מאוחר בלילה ולקחה את הפסקות הצהריים שלה כדי לעבוד עם תלמידים באופן אישי. "הרגשתי שילדים זקוקים להישגים אישיים כחלק מההכנה שלהם לחיים הבוגרים", אומרת ג'ואן.

כיום, רבים מתלמידיה לשעבר של ג'ואן המשיכו לשיר אחרי התיכון וזקפו את הצלחתם להוראה מעוררת ההשראה שלה. סטודנט אחד, צ'ארלי תומאס, הוא זמר באזור מיניאפוליס/סנט פול. "אני עדיין זמר מקהלה היום, בגיל 53, הודות לדברים הרבים שלמדתי מג'ואן, הן בשיעורי פיתוח קול והן בשיעורים לחיים", אומר צ'רלי.

ג'ואן מעודדת את התלמידים של היום לקחת חלק במוזיקה במהלך שנות התיכון שלהם, במיוחד מקהלה. "זו המיומנות היחידה שהם יעזבו מהתיכון כדי שיוכלו להשתמש בה בחיים הבוגרים כתגובה ללוחות זמנים מטורפים שהם יהיו מעורבים בהם", היא אומרת. "שירה היא משהו שהם יוכלו להיאחז בו הרבה אחרי שהם יפסיקו לשחק הוקי או כדורגל או כל אתלטיקה, זה יהיה משהו שיש להם כל החיים".