זוכי הפרס

כשסו אדמק התקבלה לעבודה בתיכון מינטונקה בשנת 1957, היא לא ציפתה להישאר שם לאורך זמן. לדבריה, היא לקחה על עצמה משרה כממלאת מקום לטווח ארוך לאחד ממורי מדעי החברה, במטרה פשוט להרוויח מספיק כסף כדי להמשיך בלימודי התואר השני. אולם, מה שסו גילתה כשהגיעה שינה את תפיסתה לגבי ההוראה. "המפגש עם תלמידי מינטונקה היה גילוי של ממש", מסבירה סו. "הם היו כל כך כיפיים, כל כך חכמים, כל כך סקרנים וכל כך מלאי חיים!"

זו הייתה הפעם הראשונה שסו שימשה כממלאת מקום במינטונקה, אך בהחלט לא האחרונה. לאחר שתפסה משרה קבועה במשך שש שנים, היא יצאה לחופשת לידה, וחזרה ל-MHS פעמים רבות לאורך השנים למגוון תפקידי מילוי מקום לטווח ארוך, כשהארוך שבהם נמשך שלוש וחצי שנים. בין תקופות אלה, היא לימדה במשך שנתיים בניו סאות' וויילס, אוסטרליה, ובסופו של דבר התקבלה לעבודה קבועה במינטונקה, שם החלה ללמד קורסים במגוון תחומים, החל מלימודי אמריקה והיסטוריה אירופית ועד לכלכלה ומצרים העתיקה.

כל תלמיד שזכה להשתתף באחד משיעוריה זוכר את סו. התקבלו אינספור הודעות שהציעו את מועמדותה לפרס "היכל התהילה של הסגל", בהן שיבחו את סגנון ההוראה ה"מבריק" שלה, את היכולת שלה ליצור קשר עם הכיתה ואת לבה הטוב, שקיבל בברכה כל תלמיד בכיתתה. היא הייתה ידועה בכך שהפכה את השיעורים לחוויה מהנה, ובמקביל דחפה את התלמידים לחשוב לעומק ולהתחשב בנקודות מבט שונות.

כשנשאלה על הסוד שמאחורי הצלחתה, סו מסבירה שהדברים הקטנים הם אלה שהיו חשובים, כמו ללמוד את שמותיהם של כל תלמידיה מהר ככל האפשר. "זה לא דרש מאמץ רב, כל עוד התלמיד ראה שאת מכירה בו כאדם", אומרת סו. "לא היה צורך לתקן אותם, לא היה צורך לשלוט בהם, פשוט היה צריך לאהוב אותם!"

סו גם בלטה כדמות נשית חזקה ומעוררת השראה בתקופה שבה לנשים רבות עדיין לא היה מודל לחיקוי כזה. היא מספרת שלמרות שגדלה בעולם שבו נאמר לנשים לסגת לאחור ולתת לגברים להנהיג, היא מצאה את עצמה מנותקת במידת מה מהסטריאוטיפ החברתי המקובל לגבי נשים. לאמה הייתה אישה קרייריסטית, וסו אומרת שהרגישה יותר בנוח להתעלם מהלחץ החברתי. בזמן שעבדה במינטונקה, היא המשיכה לאתגר את הסטריאוטיפים המגדריים בכך שהיוותה דוגמה לתלמידות הצעירות. "כל הזמן ביקשתי ללמד 'כיתה י"א, בבקשה!' הרגשתי שצריך לשמור על נוכחות של נשים בכיתות הגבוהות כדי שהילדים לא יקבלו את הרושם שנשים יכולות לעבוד רק עם תלמידים צעירים יותר."

כשהיא משווה בין שנותיה בבתי הספר של מינטונקה לבין המצב כיום במחוז, סו מודה שהרבה השתנה. כיום יש במינטונקה יותר הזדמנויות לתלמידים, טכנולוגיה מתקדמת יותר ומספר תלמידים גדול יותר. עם זאת, העצה שלה למורים נותרה זהה: "מורים יקרים, תיהנו מהתלמידים שלכם. תלמדו את שמותיהם."

סו אסירת תודה לנצח הן על הפרס שקיבלה והן על ההזדמנות שניתנה לה ללמד במחוז. "זו הייתה זכות גדולה להגיע למינטונקה", היא מסכמת. "זו הייתה זכות גדולה להישאר במינטונקה. זו הייתה זכות גדולה להמשיך להיקרא לשוב למינטונקה. זו הייתה זכות גדולה לפרוש ממינטונקה. בסך הכול, זו הייתה עבודה ממש, ממש טובה."