זוכי הפרס

אולי בנו של בוב וויליאמס, שגם שמו בוב, סיכם את דמותו של אביו בצורה הטובה ביותר.

"בוב אינו מנכ"ל של תאגיד ענק, או כוכב ספורט מפורסם; הוא מסוג האנשים שתורמים לקהילה שלהם ומשקיעים בה מחדש", כתב בנו הבכור של בוב בהציעו את מועמדותו של אביו לפרס על תרומה יוצאת דופן. הוא הוסיף כי אביו מהווה "דוגמה טובה לכולנו".

אכן. לא רק שוויליאמס הקדיש את עצמו לקהילתו במשך 70 השנים האחרונות, אלא שהוא עשה זאת, כפי שרמז בנו, בצניעות רבה.

במהלך השנים זכה לשבחים רבים, ביניהם תואר "איש השנה" מטעם לשכת המסחר של אקסלסיור-לייק מינטונקה ותואר "שכן טוב" מטעם תחנת הרדיו WCCO, בין היתר. אך לרוב, תרומתו של וויליאמס הייתה מאחורי הקלעים.

אין זה אומר שלא הייתה לו השפעה רבה באזור. כבר שנים רבות מאוד, וויליאמס – לשעבר עורך עיתון מקומי ומנהל יחסי הציבור של תיאטרון "אולד לוג" בגרינווד – נחשב, לכל דבר ועניין, להיסטוריון הבלתי רשמי של אקסלסיור.

הכותרת מקבלת משמעות כאשר מביאים בחשבון את כל מה שעשה בתחום זה. לאחר שעבר לאקסלסיור בילדותו, בוב כתב בעיתון "The Breezes" וב-1939 סיים את לימודיו בתיכון אקסלסיור, והפך לאיש אשכולות – עורך, כתב, צלם ומשווק פרסומות בשני עיתונים מקומיים, כתב רומנים היסטוריים אינפורמטיביים המתרחשים באזור, הרצה בפני אינספור כיתות בית ספר יסודי וקבוצות קשישים על עיתונות ועל ההיסטוריה של האזור, ובמשך שנים ערך סיורים רגליים מרתקים, משעשעים ופופולריים ביותר באקסלסיור, שבהם הדגיש את ההיסטוריה של העיר, את תושביה, את הבתים ואת המבנים במרכז העיר.

במהלך הסיורים הללו, נהג וויליאמס לשזור לעתים קרובות סיפורים מילדותו באקסלסיור בתוך שיעור ההיסטוריה. בסיור אחד בפרט, הוא עצר קבוצה של כ-30 אנשים מול המקום שבו שוכנת כיום מסעדת "אנטיקוויטי רוז", אשר כשהיה נער בן 12 שימש כביתו של אלמר ברדוול, ראש עיריית אקסלסיור וקברן הבולט ביותר בעיר. בשל השפל הכלכלי, שהקשה על משפחת וויליאמס לשים אוכל על השולחן, אמו של בוב שלחה אותו לביתו של ראש העיר כדי לאסוף את צ'ק הסיוע הממשלתי של המשפחה.

"ישבתי שם בסלון, מתעסק בעצבנות, בזמן שהראש העיר ברדוול ישב ליד שולחנו — שנראה לי גדול כמו ניו המפשייר — וכתב את הצ'ק," נזכר וויליאמס. "לא הייתי כל כך מאושר להיות שם, ולבסוף, כשקמנו וראש העיר ברדוול מסר לי את הצ'ק, הוא הניח את ידו על כתפי ואמר, 'בני, אם העיר הזאת הולכת למות בגלל השפל הכלכלי הזה, לפחות יש להם את האיש הנכון בתפקיד ראש העיר.' הבדיחה חלפה לי מעל הראש. שנים מאוחר יותר הבנתי מה זה אומר, בהיותו קברן וכל זה."

אולי הדבר המעיד ביותר – והמדהים ביותר – על מחויבותו של וויליאמס לקהילתו הוא העובדה שבמשך 50 שנה הוא לא החמיץ ולו פגישה אחת של מועדון הרוטרי "אקסלסיור". לדברי וויליאמס, המעורבות ברוטרי לאורך כל השנים הללו הייתה מתגמלת כשלעצמה, אך היא גם הובילה אותו למה שהוא רואה כאחד ממפעלי ההתנדבות המספקים והמשמעותיים ביותר שלו.

מזה מספר שנים, ויליאמס וכמה מחברי מועדון הרוטרי "אקסלסיור" מלווים תלמידי כיתה י"ב מבית הספר התיכון מינטונקה, המבקשים לשפר את ציוניהם ולהפיק את המרב משנתם האחרונה בתיכון.

"לקחתי על עצמי את התפקיד של העברת סיפורים על המשמעות של גישה טובה, נחושה וחיובית", אומר וויליאמס. "אני אוהב לספר סיפורים, ולכן אני מדבר עם התלמידים על אנשים שאני מכיר, אפילו קרובי משפחה שלי, או על אנשים שחקרתי, כמו נשיאים או דמויות מפורסמות אחרות, שהתגברו על סיכויים קלושים ונסיבות קשות ביותר. והמפתח הוא תמיד הגישה."

באשר לשנותיו כעורך בעיתון מקומי, ויליאמס עבד בצוותי העיתונים "הנפין קאונטי ריוויו", "מינטונקה רקורד" באקסלסיור ו"דיפ הייבן פוסט" בשנות ה-50 וה-60. זו הייתה תקופה שבה עיתונים מקומיים מילאו תפקיד חשוב בקהילותיהם, לעתים קרובות הביעו עמדה בנושאים מקומיים, ולעיתים אף השפיעו על מקבלי ההחלטות.

"היינו חלק מהקהילה ודיווחנו על הטוב והרע, והכל במטרה לעזור להפוך את הקהילה למקום טוב יותר", הוא נזכר. "למשל, אנחנו, כעיתון, היינו הראשונים שהציעו שהעירייה תציב מדחני חניה ליד הפארק הציבורי וחופי הרחצה, כדי לסייע במימון המצילים ותחזוקת המקום. הגענו למסקנה שמכיוון שאנשים רבים מערים אחרות ביקרו בעיירה למטרות בילוי, עליהם לעזור במימון הוצאות אלה ולא להשאירן רק על כתפי משלמי המסים של אקסלסיור."

עוד כמה פרטים מעניינים על וויליאמס: לאחר שסיים את לימודיו בתיכון אקסלסיור, שירת את ארצו בחיל האוויר של הצבא בסוף מלחמת העולם השנייה; הוא חזר הביתה כדי ללמוד עיתונאות באוניברסיטת מינסוטה; לא רק שהיה מנהל יחסי הציבור ב"תיאטרון אולד" במשך יותר מארבעה עשורים, החל משנת 1965, אלא גם חיבר מספר שירים למחזות ילדים שהועלו בתיאטרון; הוא היה חבר במקהלת הכנסייה האפיסקופלית טריניטי באקסלסיור במשך 60 שנה; הוא מתגורר באותו בית באקסלסיור מזה 59 שנים עם אשתו מזה 65 שנים, פטי.

בגיל 91, וויליאמס נהנה ככל האפשר מזמן עם שלושת בניו, חמשת נכדיו ושני ניניו.