זוכי הפרס

ההצלחה הבסיסית של הקריירה של דבורה (סמית') מאייר היא מספר החיים שהיא נגעה בהם, ובאמצעות התוכניות שהיא הקימה, איך המספר הזה ממשיך לגדול.

מאייר, ליצנית כיתתית שהודתה בעצמה, או כפי שחבריה מכנים אותה, דבי, הייתה תלמידה טובה אבל אהבה לספר בדיחות מעשיות. "לקחתי את החיים די בקלילות ועם הרבה הומור", אמרה. ואז פט אדבלד, מורה בתיכון מינטונקה, שהעריך את חוש ההומור של דבי אבל לא תמיד בכיתה, העביר אותה לקורס סוציולוגיה-פסיכולוגיה מאתגר יותר. "באותו רגע הבנתי שיש כאן מישהו שרואה מעבר לכל הבדיחות שלי", אמר מאייר. "זה היה שיעור סוציולוגיה-פסיכולוגיה וזה שינה את מסלול חיי".

הדרך החלה כקצינת מבחן לנוער בפלורידה ולאחר מכן בטקסס, שם הובילה תוכניות לנערות ונוער בסיכון עם אתגרים נפשיים או פיזיים. בשנות השבעים, רוב תוכניות הנוער התמקדו בבנים. דבי מילאה צורך לסייע לנערות ולמשפחותיהן בתוכניות התערבות ומניעה, תוך התייחסות לסוגיות חברתיות, חינוכיות ופסיכולוגיות. מאוחר יותר, לאחר שגילתה כי יש אחוז גבוה של עבריינים חוזרים בקרב נערות ונערים עם מוגבלות, קיבלה מאייר מענק מחקר ופרסמה את ממצאיה במגזין המבחן הפדרלי, ושפכה אור על הנושא. בנוסף לעבודה הקשה שהתלוותה לתפקיד, התנדבה דבי שעות רבות לסייע למשפחות שנקלעו למצוקה.

השלב הבא בקריירה שלה היה הוראה, עבודה עם תוכניות מחוננים, חינוך אלטרנטיבי וחינוך מיוחד. בשילוב הידע שלה בקרימינולוגיה ובחינוך, פיתחה מאייר תוכניות לסיוע לבני נוער חסרי זכויות ולחברי כנופיות. היא גם מצאה זמן לאמן גם טניס וגם ספיישל אולימפיקס. לאחר 15 שנות הוראה, מתוכן תואר מורה השנה, סיים מאיר שני תארים שניים במינהל חינוכי וייעוץ, ומילא תפקידי סגן מנהל, מנהל ומנהל מחוזי. כמנהלת רווחת התלמידים ונוכחותם, יצרה דבי תמריץ נוכחות, הנקרא נוכחות מקדמת מצוינות (APEX), אשר אומץ על ידי מדינות ברחבי המדינה. היא גם הייתה אשת הקשר בין מחוזות בתי הספר לבין ארגוני אכיפת החוק.

באחד המקרים האחרונים התערבה דבי בניסיון רצח של ילדה בכיתה ב'. אמה של הילדה ניסתה להרוג אותה משום שהייתה העדה היחידה לכך שאמה הציתה את אחותה. מאייר, יחד עם המשטרה, פרקליטות המחוז והסיור בכבישים, הצליחו ללכוד את האם, שהורשעה מאוחר יותר בניסיון רצח ונשלחה לכלא. בסופו של דבר, מאייר מילאה תפקיד מרכזי בהצלת חייה של הילדה הקטנה. "הייתי גאה בכך שבכהונתי לא איבדתי ילדים", אמרה מאייר בענווה.

דבי מודה שלפעמים זו הייתה הליכה ארוכה מהצד החשוך לצד שטוף השמש של הרחוב. היא שאפה ללא הרף לאיזון, תוך הסתמכות על ההומור שלה ואהבת חייה לספורט. היא תמיד הייתה חברה במועדון כושר ונהנית מטניס, גולף, רכיבה על אופניים ושחייה. וכאילו זה לא מספיק, היא מוסיפה ספורט אדרנלין כמו צניחה חופשית, קיאקים, מערות, קפיצות בנג'י, צלילה ונהיגת מכוניות מרוץ. הבחורה הזאת לא מתאפקת! "אני מנסה להתעורר כל יום עם גישה של הכרת תודה ולקחת את זה משם", אמר מאייר.

מאז פרישתה לגמלאות בשנת 2003, דבי המשיכה להיות עסוקה בהתנדבות בצוות התגובה למשברים של קהילת הגמלאים שלה ובוועדת הגינון. היא משמשת גם כמדריכת טיולים, מספקת שירותי ייעוץ ומעבירה קורס לתושבים מבוגרים בשם "לחיות טוב, להדגיש את החיובי". "אם אני נרשם למשהו שכולו עליי, אני גם דואג להירשם למשהו שכולו מישהו אחר", אמר מאייר.

דבי זוקפת את חייה הנפלאים לזכות הוריה, אחיה דאג סמית' 63', הכומר לשעבר ד"ר הרולד קינג וקבוצת חברים יקרים שהיו לה מאז כיתה ז' שנשארו קרובים כל השנים, חגגו ימי הולדת ואירועים מרכזיים. לאורך כל הדרך, המורה-מנטור שלה, פאט (אדבלד) פורסט היה חלק גדול מחייה, תמך במאייר בזמנים טובים ורעים, כולל מותה של חברתה הטובה ג'ולי (ניוקוויסט) ובסטר 65' בשנת 2006. "לא הייתי מקבלת את הפרס הזה אלמלא כמה אנשים מדהימים ותומכים בחיי", אמרה מאייר בסגנון של ביטול עצמי. עם זאת, ישנם מאות אנשים אסירי תודה על כך שדבי מאייר נגעה בחייהם.