זוכי הפרס

ההצלחה העיקרית בקריירה של דבורה (סמית) מאייר היא מספר האנשים שחייהם הושפעו ממנה, והאופן שבו מספר זה ממשיך לגדול בזכות התוכניות שהקימה.

מאייר, שהגדירה את עצמה כ"ליצנית הכיתה", או כפי שחבריה מכנים אותה, דבי, הייתה תלמידה טובה אך אהבה לעשות תעלולים. "התייחסתי לחיים בקלילות רבה ובהומור רב", אמרה. אז העביר אותה פט אדבלד, מורה בבית הספר התיכון מינטונקה, שהעריך את חוש ההומור של דבי אך לא תמיד בכיתה, לקורס מאתגר יותר בסוציולוגיה ופסיכולוגיה. "באותו רגע הבנתי שיש כאן מישהו שרואה מעבר לכל הבדיחות שלי", אמרה מאייר. "זה היה שיעור בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, והוא שינה את מסלול חיי".

המסלול הזה החל בתפקידה כקצינת מבחן לנוער בפלורידה ובהמשך בטקסס, שם הובילה תוכניות עבור נערות בסיכון ובני נוער עם קשיים נפשיים או פיזיים. בשנות ה-70, מרבית התוכניות לנוער התמקדו בבנים. דבי מילאה את הצורך בסיוע לנערות ולמשפחותיהן באמצעות תוכניות התערבות ומניעה, שטיפלו בבעיות חברתיות, חינוכיות ופסיכולוגיות. מאוחר יותר, לאחר שגילתה כי יש אחוז גבוה של עבריינים חוזרים בקרב נערות ונערים עם מוגבלויות, קיבלה מאייר מענק מחקר ופרסמה את ממצאיה במגזין Federal Probation, ובכך הפנתה את הזרקור לנושא. בנוסף לעבודה הקשה שנלוותה לתפקידה, התנדבה דבי שעות רבות כדי לעזור למשפחות שנמצאו במצוקה קשה.

השלב הבא בקריירה שלה היה הוראה, במסגרתה עבדה בתוכניות לילדים מחוננים, בחינוך אלטרנטיבי ובחינוך מיוחד. בשילוב הידע שלה בקרימינולוגיה ובחינוך, פיתחה מאייר תוכניות לסיוע לבני נוער מוחלשים ולחברי כנופיות. היא גם מצאה זמן לאמן טניס ולהדריך באולימפיאדה המיוחדת. לאחר 15 שנות הוראה, שבמהלכן זכתה בתואר "מורה השנה", סיימה מאייר שני תארים שניים במינהל חינוכי ובייעוץ, וכיהנה בתפקידי סגנית מנהלת, מנהלת ובמינהל המחוזי. כמנהלת רווחת התלמידים ונוכחות, דבי יצרה תוכנית תמריצים לנוכחות בשם "נוכחות מקדמת מצוינות" (APEX), שאומצה על ידי מדינות ברחבי ארצות הברית. היא שימשה גם כמקשרת בין מחוזות בתי הספר לארגוני אכיפת החוק.

באחד התיקים האחרונים שלה, התערבה דבי בניסיון הרצח של ילדה בכיתה ב'. אמה של הילדה ניסתה להרוג אותה משום שהייתה העדה היחידה לכך שאמה הציתה את אחותה. מאייר, בשיתוף עם המשטרה, משרד התובע המחוזי ומשטרת התנועה, הצליחה ללכוד את האם, שהורשעה מאוחר יותר בניסיון רצח ונשלחה לכלא. בסופו של דבר, מילאה מאייר תפקיד מכריע בהצלת חייה של הילדה הקטנה. "הייתי גאה בכך שבמהלך כהונתי לא איבדתי אף ילד", אמרה מאייר בצניעות.

דבי מודה שלפעמים הדרך מהצד האפל לצד המואר של הרחוב הייתה ארוכה. היא תמיד שאפה לאיזון, תוך שהיא מסתמכת על חוש ההומור שלה ועל אהבתה לספורט, המלווה אותה כל חייה. היא תמיד הייתה חברה במועדון כושר, ואוהבת לשחק טניס, גולף, לרכוב על אופניים ולשחות. וכאילו זה לא מספיק, היא מוסיפה ספורט אתגרי כמו צניחה חופשית, קיאקים, טיולי מערות, באנג'י, צלילה ונהיגת מירוצים. הבחורה הזאת לא עוצרת בשום דבר! "אני מנסה להתעורר כל יום עם גישה של הכרת תודה ומשם להמשיך הלאה", אמרה מאייר.

מאז שיצאה לגמלאות בשנת 2003, דבי עסוקה בהתנדבות בצוות התגובה למשברים ובוועדת הגינון של קהילת הגמלאים שלה. היא משמשת גם כמדריכת טיולים, מספקת שירותי ייעוץ ומלמדת קורס לדיירים מבוגרים בשם "לחיות טוב, להדגיש את החיובי". "אם אני נרשמת למשהו שנוגע רק בי, אני דואגת להירשם גם למשהו שנוגע באחרים", אמרה מאייר.

דבי מייחסת את חייה הנפלאים להוריה, לאחיה דאג סמית' (מחזור 1963), לשר לשעבר ד"ר הרולד קינג, ולחבורת חברים יקרים שהיא מכירה מאז כיתה ז' ושנשארו קרובים אליה כל השנים הללו, וחוגגים יחד ימי הולדת ואירועים חשובים. לאורך כל הדרך, המורה והמנטורית שלה, פט (אדבלד) פורסט, מילאה תפקיד מרכזי בחייה ותמכה במאייר ברגעים הטובים והרעים, כולל מותה של חברתה הטובה ביותר, ג'ולי (ניוקוויסט) וובסטר '65, בשנת 2006. "לא הייתי זוכה בפרס הזה אלמלא כמה אנשים מדהימים ותומכים בחיי", אמרה מאייר בצניעות אופיינית. עם זאת, ישנם מאות אנשים המודים על כך שחייהם הושפעו מדבי מאייר.