זוכי הפרס

כאשר איינר אנדרסון החל לעבוד במינטונקה בשנת 1950 לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת המליין בסנט פול, הוא מעולם לא יכול היה לדמיין את הרושם המתמשך שהוא יעשה על הסטודנטים, הצוות והקהילה כולה. מורה ותיק לחינוך גופני, מאמן חטיבת ביניים ותיכון (כדורסל, פוטבול, בייסבול והוקי) ומדריך לחינוך נהיגה (אחד הראשונים במינסוטה) הוא השפיע על חייהם של תלמידים רבים וידוע עד היום כאחד המורים האמיתיים והאכפתיים ביותר בתיכון מינטונקה.

"איינר אנדרסון היה אדם מדהים. הוא הכיר את כל תלמידיו בשמותיהם, ואפילו היו לו כינויים לרובם", נזכר תלמיד לשעבר.

כמאמן, הפילוסופיה של איינר הייתה פשוטה - כולם צריכים לשחק וזה צריך להיות כיף. כשהיה מאמן כדורסל בקבוצת נערים ב' ונשאל במאמר בעיתון בשנות ה-60 מדוע הוא משחק כל ילד בכל משחק, "אנדרסון הודה בצניעות שהוא לא מרגיש שהוא כשיר לשפוט איזה ילד בכיתה י' יוכל לשפוט כשיהיה בוגר. ' כל מה שאני עושה זה לתת להם הזדמנות לשחק ולנסות לגרום להם להתעניין בכדורסל ולקוות שהם ישתפרו".

תלמידים נהרו לאישיותו החמה ולאיינר הייתה אהבה כנה לתלמידיו. כאשר לא אימנו או לימדו, ניתן היה למצוא את איינר ואשתו איליין, גם היא מורה לשעבר במינטונקה, משתתפים במספר רב של אירועים בבית הספר. השניים היו תושבי אקסלסיור במשך 30 שנה.

כיום איינר נזכר בזכות שלוש מלגות זיכרון בכירות MHS. האחד מוענק על ידי ארגון המורים MHS והשניים האחרים הוקמו על ידי אשתו, איליין, ומוענקים לספורטאים בכירים שמדגימים בצורה הטובה ביותר את התכונות שאיינר העריך יותר מכל - אומץ, הומור, נדיבות, ענווה, אמונה ומסירות. גם אצטדיון הכדורגל מינטונקה נקרא על שמו בתחילת שנות ה-80.

עם זאת, מורשתו של איינר אנדרסון במינטונקה חורגת מעבר למלגות ולאצטדיונים. האנשים שהכירו אותו זוכרים אותו בזכות מיומנותו ותובנתו עם תלמידים, התלהבותו ומסירותו לבתי הספר של מינטונקה.

בשנת 1974, לאחר 24 שנות הוראה, נשאל איינר במאמר אחר בעיתון מדוע השקיע כל כך הרבה שנים באימון, מה שאומר שעות רבות בערב ובסופי שבוע. הוא ענה: "כי זה כיף. זה המפתח לכל העניין".

איינר אנדרסון נפטר ב-12 במאי 1981.