זוכי פרסים

כאשר איינר אנדרסון החל לעבוד במינטונקה בשנת 1950 לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת המלין בסנט פול, הוא מעולם לא יכול היה לדמיין את הרושם המתמשך שהוא יעשה על הסטודנטים, הצוות והקהילה כולה. מורה ותיק לחינוך גופני, מאמן חטיבת ביניים ותיכון (כדורסל, כדורגל, בייסבול והוקי) ומדריך לחינוך נהגים (אחד הראשונים במינסוטה) הוא השפיע על חייהם של תלמידים רבים ועדיין ידוע כיום כאחד המורים האמיתיים והאכפתיים ביותר בתיכון מינטונקה.

"איינר אנדרסון היה אדם מדהים. הוא הכיר את כל התלמידים שלו בשמם, ואפילו היו לו כינויים לרובם", נזכר תלמיד לשעבר.

כמאמן, הפילוסופיה של איינר הייתה פשוטה - כולם צריכים לשחק וזה צריך להיות כיף. כאשר היה מאמן הכדורסל של קבוצת הבנים "B" ונשאל במאמר בעיתון משנות השישים מדוע הוא משחק כל ילד בכל משחק, "אנדרסון הודה בצניעות שהוא לא מרגיש שהוא כשיר לשפוט איזה תלמיד כיתה י ' יוכל להגיע לנבחרת כשהוא יהיה בכיתה י '. כל מה שאני עושה זה לתת להם הזדמנות לשחק ולנסות לגרום להם להתעניין בכדורסל ולקוות שהם ישתפרו".

התלמידים נהרו לאישיותו החמה ואיינר אהב בכנות את תלמידיו. כאשר אינם מאמנים או מלמדים, איינר ואשתו איליין, גם היא מורה לשעבר למינטונקה, נמצאים נוכחים במספר רב של אירועים בבית ־ הספר. השניים היו תושבי אקסלסיור במשך 30 שנה.

היום איינר נזכר באמצעות שלוש מלגות זיכרון בכירות של MHS. אחד מהם ניתן על ידי הסתדרות המורים של MHS והשניים האחרים הוקמו על ידי אשתו, איליין, ומוענקים לספורטאים בכירים שמדגימים בצורה הטובה ביותר את התכונות שאייינר העריך ביותר - אומץ, הומור, נדיבות, ענווה, אמונה ומסירות. אצטדיון הכדורגל מינטונקה נקרא גם על שמו בתחילת שנות ה-80.

עם זאת, מורשתו של איינר אנדרסון במינטונקה משתרעת מעבר למלגות ולאצטדיונים. האנשים שהכירו אותו זוכרים אותו בזכות כישוריו ותובנותיו עם התלמידים, התלהבותו ומסירותו לבתי הספר של מינטונקה.

בשנת 1974, לאחר 24 שנות הוראה, נשאל איינר במאמר אחר בעיתון מדוע בילה כל כך הרבה שנים באימון, מה שאומר שעות ערב וסוף שבוע רבות. הוא ענה, "כי זה כיף. זה המפתח לכל העניין."

איינר אנדרסון נפטר ב-12 במאי 1981.