זוכי הפרס

כאשר איינר אנדרסון החל לעבוד במינטונקה בשנת 1950, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת המליין בסנט פול, הוא לא יכול היה לדמיין את הרושם העמוק שיותיר על התלמידים, הצוות והקהילה כולה. כמורה לחינוך גופני ותיק, מאמן בחטיבת הביניים ובתיכון (כדורסל, פוטבול, בייסבול והוקי) ומדריך לנהיגה (אחד הראשונים במינסוטה), הוא השפיע על חייהם של תלמידים רבים, ועד היום הוא נחשב לאחד המורים האמיתיים והאכפתיים ביותר בתיכון מינטונקה.

"איינר אנדרסון היה אדם מדהים. הוא הכיר את כל תלמידיו בשמם, ואפילו נתן כינויים לרובם", נזכר אחד מתלמידיו לשעבר.

כמאמן, הפילוסופיה של איינר הייתה פשוטה – כולם צריכים לשחק וזה צריך להיות כיף. כשהיה מאמן קבוצת הכדורסל "B" של הבנים ונשאל במאמר בעיתון בשנות ה-60 מדוע הוא נותן לכל ילד לשחק בכל משחק, "אנדרסון הודה בצניעות כי אינו מרגיש שהוא מוסמך לשפוט איזה תלמיד כיתה י' יהיה מסוגל להגיע לנבחרת בית הספר כשיגיע לכיתה י"ב. 'כל מה שאני עושה זה לתת להם הזדמנות לשחק ולנסות לשמור על העניין שלהם בכדורסל, בתקווה שהם ישתפרו.'"

התלמידים נמשכו לאישיותו החמה, ואיינר אהב את תלמידיו אהבה כנה. כשאין היה עסוק באימון או בהוראה, ניתן היה לראות את איינר ואת אשתו איליין, שגם היא הייתה מורה לשעבר במינטונקה, נוכחים במגוון אירועים בית-ספריים. השניים התגוררו באקסלסיור במשך 30 שנה.

כיום, איינר מונצח באמצעות שלוש מלגות זיכרון לתלמידי כיתות י"ב ב-MHS. אחת מהן מוענקת על ידי איגוד המורים של MHS, ושתי האחרות הוקמו על ידי אשתו, איליין, ומוענקות לספורטאים בכיתות י"ב המגלמים בצורה הטובה ביותר את התכונות שאיינר העריך יותר מכול – אומץ, הומור, נדיבות, ענווה, אמונה ומסירות. בנוסף, אצטדיון הפוטבול של מינטונקה נקרא על שמו בתחילת שנות ה-80.

אולם, המורשת שהותיר איינר אנדרסון במינטונקה חורגת הרבה מעבר למלגות ולאצטדיונים. האנשים שהכירו אותו זוכרים אותו בזכות כישוריו ויכולתו להבין את התלמידים, בזכות התלהבותו ובזכות מסירותו לבתי הספר במינטונקה.

בשנת 1974, לאחר 24 שנות הוראה, נשאל איינר במאמר בעיתון אחר מדוע הקדיש כל כך הרבה שנים לאימון, מה שדרש ממנו שעות רבות בערבים ובסופי שבוע. הוא השיב: "כי זה כיף. זה הסוד של כל העניין."

איינר אנדרסון הלך לעולמו ב-12 במאי 1981.