זוכי הפרס

לראיין את הרולד מלבי זה די קל, במיוחד כשהנושא מערב את אחד המקומות האהובים עליו: בית הספר גרובלנד.

כשהוא מתבקש לדבר על תקופתו כמורה וכמנהל בגרובלנד, מלבי יכול לדבר בהתלהבות וכמעט ללא הפסקה.

הוא מתחיל בתיאור כיצד הגיע לבית הספר K-8 גרובלנד טרי משירותו באוקינאווה בחיל האוויר של הצי בסוף מלחמת העולם השנייה.

"כשנסעתי לגרובלנד, האזור היה בעיקר חוות", הוא נזכר, ומוסיף כי בעלי חיים רעו בשדה הסמוך לבית הספר.

מלבי ממשיך ומציין כי בשלב מסוים בתחילת קריירת ההוראה שלו החליט לעזוב את המקצוע ולמכור ביטוח במקום. זה לא נמשך זמן רב.

"כל מה שזה עשה היה לגרום לי להבין כמה אני רוצה לחזור לכיתה, ועדיף בגרובלנד". הוא חזר לגרובלנד - לאחר שזו מוזגה לתוך מחוז בתי הספר של מינטונקה - והתמנה למנהל בשנת 1953.

במהלך השנים הוא ראה את הריסת בניין בית הספר הישן של גרובלנד, בניית מתקן חדש וצמיחה מהירה של התלמידים. "זו הייתה תקופה מרגשת", הוא אומר. "היו הרבה שנים שאני, וגם מנהל החינוך היסודי ושאר המנהלים במחוז, היינו יוצאים בחורף למכללות הממלכתיות לגייס מורים חדשים. הרגשנו שאנחנו מקבלים את השמנת של היבול בכך שאנחנו יוצאים לשם מוקדם.

"בנוסף, בתי הספר של מינטונקה נחשבו ותמיד נחשבו לאחד המקומות הטובים ביותר ללמד". הוא ממשיך ואומר איזו קבוצה נאה של תלמידים, הורים ומורים מרכיבים את בית הספר, שתמיד היה מוקד של קהילת גרובלנד.

כמנהל, מלבי אומר שהפילוסופיה שלו הייתה לתמוך במורים בכל דרך שהוא יכול, לתת להם את הכלים, המשאבים והתמיכה כדי להיות יעילים ככל האפשר.

בספר על ההיסטוריה של בית הספר שכותרתו "חגגו את גרובלנד, 150 שנות למידה", מורים רבים ציינו איזה מנהל ואדם משובח היה מלבי לעבוד איתו ולמענו. "מר הרולד מלבי, המנהל, זכה לכבוד מצד הורים, תלמידים, מורים וצוות", כתבה גלוריה סודרהולם פרדריקסון, מורה בגרובלנד בין השנים 1956 ל-1984.

מלבי מסיים את סיפורו באומרו עד כמה הוא ואשתו, בי, התרגשו כאשר במסיבת הפרישה שלו, קהילת בית הספר הפתיעה אותם עם כרטיסים לנורבגיה. "זה היה מזעזע, אבל זה גם הראה עד כמה לכולם שם אכפת מבית הספר שלהם", הוא אומר.