זוכי הפרס

בסוף שנות ה-60 לא היו הרבה הזדמנויות לבנות שרצו לעסוק בספורט. אז ג'יל לינדקוויסט יצרה הזדמנויות משלה.

"כמה פעמים, [מאמן האתלטיקה] בוב רוגנס היה לוקח אותי למרוצים שבהם הייתי מתחרה נגד בנות קולג'", היא אומרת. "אני זוכרת גם את המורה שלי לפיזיקה בחטיבת הביניים ווסט, ב.ק. שטיין, ואת בעלה לוקח אותי למרוצים".

מכיוון שספורט בתיכון לא היה אופציה עבור בנות, ג'יל פנתה לפעילות הספורטיבית הבאה שיכלה לחשוב עליה: עידוד.

"זה היה מאוד יוקרתי להיות מעודדת", היא אומרת. "והסיבה היחידה שזכיתי להיות אחד כזה הייתה כי יכולתי לעשות קפיץ יד על הקרח. אז הם באמת לא יכלו להשאיר אותי מחוץ לסגל".

בכיתה היו לה הרבה בעיות במתמטיקה, אבל היא פנתה לפינה בזכות מורה שלא ויתרה עליה.

"מתמטיקה לא הייתה התחום שלי, אבל היה לי קראש על מר דידריך", היא אומרת. "הוא גרם לי להרגיש שאני יכול ללמוד מתמטיקה. הוא פשוט היה איש ממש נחמד".

ג'יל לקחה את אהבתה לאתלטיקה לבאפלו, מינסוטה, שם לימדה חינוך גופני במשך 34 שנים. היא גם אימנה כמעט כל ענף ספורט שתוכלו לחשוב עליו, והיא עדיין רצה חזק בשנה ה -25 שלה כמאמנת קרוס קאנטרי.

"בקרוס קאנטרי, לכולם יש הצלחה, וכולם זוכים לשחק", היא אומרת. "אי אפשר לשבת על הספסל לפסק זמן. והילדים באמת משאירים אותי צעירה. ילדים גורמים לך להתלהב מדברים וגורמים לך לעשות דברים שבדרך כלל לא היית עושה".

באשר לשנותיה בתיכון, היא שמחה להיות במקום שאיפשר לה להיות עצמה.

"רציתי להיות בן. רציתי לעשות ספורט ולעשות את כל הדברים שלא הרשו לנו לעשות. אז ב-MHS למדתי איך לצעוד לתוף אחר ועדיין להיות בסדר איתו. יכולתי לעשות מה שאני רוצה ועדיין להתקבל".

לאחר סיום הלימודים, ג'יל למדה במכללת גוסטבוס אדולפוס, שם הטביעה את חותמה כשהתחרתה בקבוצות הסופטבול, האתלטיקה, השחייה, הכדורסל והטניס של בנותיהן, כולן חדשות שנוצרו לאחר אימוץ הפרק התשיעי של תיקוני החינוך בשנת 1972. ג'יל נכנסה להיכל התהילה של האתלטיקה של מכללת גוסטבוס אדולפוס בשנת 1995.