זוכי הפרס

בסוף שנות ה-60, לא היו הרבה הזדמנויות לבנות שרצו לעסוק בספורט. אז ג'יל לינדקוויסט יצרה לעצמה הזדמנויות.

"מספר פעמים, [מאמן האתלטיקה] בוב רוגנס היה לוקח אותי לתחרויות שבהן התחריתי מול בנות מהאוניברסיטה", היא אומרת. "אני גם זוכרת את המורה לחינוך גופני שלי בבית הספר התיכון 'מידל סקול ווסט', ב.ק. שטיין, ואת בעלה, שלקחו אותי לתחרויות."

מכיוון שספורט בתיכון לא היה אופציה עבור בנות, ג'יל פנתה לפעילות הספורטיבית הבאה שעלתה בדעתה: מעודדות.

"להיות מעודדת היה דבר מאוד יוקרתי", היא אומרת. "והסיבה היחידה שהצלחתי להיכנס לנבחרת הייתה כי ידעתי לעשות גלגול ידיים על הקרח. אז הם באמת לא יכלו למנוע ממני להצטרף לנבחרת."

בכיתה היא התקשתה מאוד במתמטיקה, אך הצליחה להתגבר על הקשיים בזכות מורה שלא ויתרה עליה.

"מתמטיקה לא הייתה התחום שלי, אבל היה לי קראש על מר דידריץ'", היא אומרת. "הוא גרם לי להרגיש שאני יכולה ללמוד מתמטיקה. הוא פשוט היה אדם ממש נחמד."

ג'יל לקחה את אהבתה לספורט לבאפלו, מינסוטה, שם לימדה חינוך גופני במשך 34 שנים. היא גם אימנה כמעט בכל ענף ספורט שאפשר לחשוב עליו, והיא עדיין פעילה במלוא המרץ בשנה ה-25 שלה כמאמנת ריצת שטח.

"בריצת שטח, כולם מצליחים וכולם זוכים להשתתף", היא אומרת. "אין ישיבה על הספסל בזמן הפסקה. והילדים באמת עוזרים לי להישאר צעירה. ילדים גורמים לך להתלהב מדברים, ומניעים אותך לעשות דברים שבדרך כלל לא היית עושה."

באשר לשנות התיכון שלה, היא שמחה שלמדה במקום שאיפשר לה להיות עצמה.

"רציתי להיות בן. רציתי לעסוק בספורט ולעשות את כל הדברים שלא נתנו לנו לעשות. אז ב-MHS למדתי ללכת בקצב משלי ועדיין להרגיש טוב עם זה. יכולתי לעשות מה שרציתי ועדיין להיות מקובלת."

לאחר סיום לימודיה, ג'יל למדה במכללת גוסטבוס אדולפוס, שם הותירה את חותמה כמתחרה בנבחרות הסופטבול, האתלטיקה, השחייה, הכדורסל והטניס לנשים, שכולן הוקמו זה עתה בעקבות אימוץ "תיקון 9" לחוק החינוך בשנת 1972. בשנת 1995 הוכנסה ג'יל להיכל התהילה של הספורט במכללת גוסטבוס אדולפוס.