זוכי הפרס

כדי לתת לכם מושג כיצד השתנו הדברים לאורך השנים, חשבו על אפשרויות התעסוקה שעמדו בפני ג'ו ליין הצעיר כשסיים את לימודיו באוניברסיטה בשנת 1967.

"היו לי 13 או 14 משרות שונות שיכולתי לקחת", הוא אומר. "אבל כבר אז היה אפשר לראות שמינטונקה היא מקום ממש מתקדם, עם אנשים ממש טובים. והרגשתי בר מזל שהצלחתי להצטרף לבית ספר ב'לייק קונפרנס'."

אז ג'ו הגיע למינטונקה באותו סתיו, ונשאר שם 35 שנים, לימד חינוך גופני ואימן כמעט בכל ענף ספורט בחטיבת הביניים ובתיכון.

אך הוא ידוע בעיקר כמאמן הראשי של נבחרת האתלטיקה של הבנים, תפקיד שבו זכה באליפות המדינה ב-1976, ואותו מילא זמן כה רב, עד ששינו את שם תחרות האתלטיקה "מינטונקה אינביטיישנל" ל"ג'ו ליין אינביטיישנל". הכבוד הזה, יחד עם הצטרפותו להיכל התהילה של מאמני האתלטיקה של מינסוטה, היו רגעי השיא בקריירה שהשפיעה על המון ילדים.

למעשה, ג'ו חישב פעם בערך כמה ילדים הוא אימן לאורך השנים: מספר מדהים של 8,500.

"פשוט אהבתי ללכת לעבודה כל יום", הוא אומר. "נהניתי מזה כל כך, שזה היה כמעט כמו תחביב."

בימים אלה יש לו תחביב אחר, והוא מבלה את מרבית זמנו בחוות סוסי פוני בדלאנו. וכמה שהסוסים האלה, כעשרה במספר, נראים מלכותיים ועוצמתיים, הם אינם משתווים לאלפי הסטודנטים-ספורטאים שהשפיעו על חייו של ג'ו ליין לא פחות משהוא השפיע על חייהם.

"אני תמיד אזכור את השמחה של הילדים ואת ההתלהבות שלהם", אומר ג'ו. "הרצון שלהם ללמוד, האנרגיה שלהם. זה היה מדבק."