זוכי הפרס

כשלי בלסינג היה בכיר בבית הספר התיכון מינטוןקה, המורה שלו לאנגלית הקצה לכיתה עבודת נושא - באורך של כשלושים עמודים.

"ידעתי שאני חייב לצאת מזה", אומר ברכה. "אז שאלתי את מר הוניג אם אני יכול לכתוב מחזה במערכה אחת. והוא אמר בהחלט."

לא הוא ולא צ'רלס הניג הבינו זאת בזמנו, אבל המחזה הזה ייצג את התרומה הראשונה לגוף היצירה שהציב את לי בלינג 67' בין המחזאים המוערכים והידועים ביותר באמריקה. יצירותיו הופקו בכל רחבי העולם, החל מבתי משחקים קטנים ברחבי ארצות הברית ועד לבמות היוקרתיות ביותר בניו יורק, לונדון, פריז ומוסקבה.

הוא אולי כתב את המחזה הראשון שלו בתור בכיר, אבל כתיבתו השתרשה בשנות בית הספר המוקדמות שלו במינטונקה.

"התחלתי לכתוב בחטיבת הביניים, עם מר הולדן", אומר בלסינג. "וכשהלכתי לתיכון, היו לי עוד שלוש שנים של מורים יוצאי דופן לאנגלית: טום באומן, ביל צ'ישולם וצ'רלס הניג. לארבעת המורים האלה הייתה השפעה עצומה על הפיכתי לסופר".

אפילו עם עניין בכתיבה, הוא עדיין עשה את חלקו במשחק במינטונקה. "תמיד הייתי איפשהו על הבמה. עשיתי תפקידים מוזרים. במחזה של הרולד פינטר אני זוכר ששיחקתי נהג משאית בגיל העמידה, למרות ששקלתי בערך 110 קילו". הוא גם זוכר שהיה חלק מהצוות ביומנה של אנה פרנק ושיחק את בידרמן בהפקת קיץ של בידרמן ו-Firebugs.

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, נרשם ברכה לאוניברסיטת מינסוטה. בקיץ שלאחר מכן הוא כתב מחזה שהוא וחבר הפיקו, והעלה אותו בבית הכרכרה בשטח אחוזת ברטון הישנה באגם מינטון. בית המרכבה היה מקולקל, אך הקרקע טרם נמכרה וחולקה. מסתבר שהם לא היו ה-thespians הראשונים שאירחו במקום הנופי של Deephaven.

"מאוחר יותר גיליתי שכשהברטונים חיו שם בתחילת המאה ה-20, הם העניקו לדיים סיביל תורנדייק להופיע על הדשא שלהם, אז כנראה שהמשכנו מסורת תיאטרלית כלשהי", מצחקקת בלסינג. ואיך הייתה הנוכחות בהופעה שלו? "זה היה טוב כי הכל היו חברים ובני משפחה."

באותה תקופה, ולאורך כל הקולג', בלינג ראה את עצמו יותר כשחקן ומשורר מאשר מחזאי. זה השתנה כשהיה בלימודי תואר שני.

"הייתי בערך בן 25 והבנתי שאני לא יכול לזכור את השורות שלי אפילו בגיל הזה. זה פשוט לא בישר טובות לכשגדלתי", הוא אומר. "ומעולם לא היה לי נוח לגמרי על הבמה, למרות שנהניתי לשחק."

בשנים שחלפו מאז, הוא כתב יותר מ-30 מחזות, רובם עוסקים בנושאים רציניים ובחלק מהמקרים שנויים במחלוקת. ברכה התבקשה לכתוב מטופל א' על ידי משפחתה של קימברלי ברגליס, שרכשה HIV במהלך תור לרופא שיניים ומתה מאוחר יותר מאיידס. בשנה שעברה, ההצגה של מטופל א' של מחלקת התיאטרון בתיכון מינטונקה קיבלה את הדירוג הגבוה ביותר בתחרות הממלכתית למערכה אחת. ברכה אמר שהוא "שמח" כששמע איך עלמא שלו עם אחת מעבודותיו.

מחזה אחר שלו, Independence, היה נושא לתיק משפטי שכמעט הגיע לבית המשפט העליון לאחר שמורה בצפון קרוליינה קיבלה משמעת על כך שבחרה את המחזה עבור תלמידיה להופיע בתחרות כלל-מדינתית. במחזה היו שפה ודמויות שהורה מצא התנגדות.

"אני נוטה לכתוב מחזות רציניים שמשתמשים בהומור", אומר בלסינג. "בעיקר אני מנסה לגרום לקהל לעבור חוויה, רגשית. זה דבר רגשי עדין שקורה לא לגמרי בראש המודע כשאתה צופה בדרמה טובה. אתה מבין שאתה עובר משהו שהפך להיות חשוב לך מבחינה רגשית זה מה שאני מחפש כשאני כותב מחזות, לעשות את זה לקהל".

הקריירה של בלינג התחילה להתגלגל בתחילת שנות ה-80, כאשר קיבל מספר מענקים לכתיבת מחזות. וזה המריא בפברואר 1988, כשהמחזה שלו A Walk in the Woods נפתח בברודווי, בכיכובם של סם ווטרסטון ורוברט פרוסקי. המחזה היה מועמד הן לפרס טוני והן לפרס פוליצר. מאוחר יותר הוא הופק בווסט אנד שבלונדון ובמוסקווה, בין היתר, כאשר סר אלק גינס הופיע בימתי אחרון בהפקה הלונדונית.

בלסינג מעריך את הביטחון שחש כשגדל במינטונקה, אך מציין שחיי בית מאושרים בקהילה יציבה אינם בהכרח הסביבה הטובה ביותר עבור אמן מתחיל.

"הרגשתי בטוח והייתה לי משפחה תומכת שיכולה להיות טוב ורע לסופר יצירתי", הוא אומר. "זה יכול להיות קצת יותר קשה - אתה צריך לגרד קצת יותר בראש על מה שאתה הולך לכתוב עליו. זה לא בא מתוך ילדות מיוסרת".

גם חייו הבוגרים הפכו יציבים למדי, במיוחד בעשור האחרון לערך. בלסינג מתגורר בברוקלין הייטס, ניו יורק, והוא עומד בראש התוכנית לתואר שני בכתיבת מחזאים באוניברסיטת רוטגרס מאז 2001. זה קורה גם באותה שנה שבה הכיר ילידת מינסוטה ומחזאית אחרת בשם מלאני מרניץ'. הקשר הפך לרומן כעבור כמה שנים והם נישאו באפריל 2006. ("מכיוון שהיא ממינסוטה, זה אומר שאין מחסום שפה", הוא מתבדח.)

שנה אחרי שהם נישאו, מלאני קיבלה הצעה לכתוב לתוכנית HBO, Big Love. מאז היא מבוססת בלוס אנג'לס, מה שיוצר מערכת יחסים חוצת יבשות.

"כשאתה כותב טלוויזיה, אתה לא נוסע, אז אני עושה את כל הטיולים", אומר ברכה. "במהלך הקיץ אני בחוץ כל הזמן ובמהלך שנת הלימודים אני בחוץ בערך פעם בחודש".

מסעותיו כוללים גם נסיעות קבועות למינסוטה, שם הוא ומלני מבקרים את אמה בדולות' ואת אחיו, גאי (MHS '61), וגיסתו בצ'נהאסן.

בסך הכל, אלו חיים טובים למדי עבור הילד שכתב את המחזה הראשון שלו כדי להימנע מעיתון בכירים ענק ומאז עשה רושם בל יימחה על הקהל.

"אני אוהב לכתוב, אני אוהב ללמד. אני מאוד שמח להיות מסוגל לכתוב מחזות. המחמאה הכי טובה שמישהו יכול לתת לי על מחזה היא אם הוא אומר לי שהוא שמח או אסיר תודה שראה אותו. אני אוהב לשמוע מתי אנשים אומרים לי שהם עברו משהו שהם לא ציפו לו כשהם צפו במחזה שלי".