זוכי הפרס

כשלִי בליסינג היה תלמיד כיתה י"ב בתיכון מינטונקה, המורה לאנגלית שלו הטיל על הכיתה לכתוב עבודה בנושא מסוים – באורך של כשלושים עמודים.

"ידעתי שאני חייב לצאת מזה", אומר בלקסינג. "אז שאלתי את מר הוניג אם אוכל לכתוב מחזה בן מערכה אחת. והוא אמר 'בהחלט'."

לא הוא ולא צ'ארלס הוניג היו מודעים לכך באותה עת, אך מחזה זה היווה את התרומה הראשונה למכלול יצירות שהציב את לי בליסינג (בוגר מחזור 1967) בשורה אחת עם המחזאים המוערכים והמפורסמים ביותר באמריקה. יצירותיו הועלו בכל רחבי העולם, החל מבתי תיאטרון קטנים ברחבי ארצות הברית ועד לבמות היוקרתיות ביותר בניו יורק, לונדון, פריז ומוסקבה.

אמנם הוא כתב את המחזה הראשון שלו בכיתה י"ב, אך כישרונו הכתיבתי התפתח עוד בשנות לימודיו המוקדמות בבית הספר במינטונקה.

"התחלתי לכתוב בחטיבת הביניים, אצל מר הולדן," אומר בלקסינג. "וכשעברתי לתיכון, היו לי עוד שלוש שנים עם מורים לאנגלית יוצאי דופן: טום באומן, ביל צ'ישולם וצ'ארלס הוניג. לארבעת המורים האלה הייתה השפעה עצומה על הדרך שלי להפוך לסופר."

למרות העניין שלו בכתיבה, הוא עדיין לקח חלק במשחק בתיכון מינטונקה. "תמיד הייתי איפשהו על הבמה. גילמתי תפקידים מוזרים. אני זוכר שגילמתי נהג משאית בגיל העמידה במחזה של הרולד פינטר, למרות ששקלתי בערך 50 קילו." הוא גם זוכר שהשתתף בצוות ההפקה של "יומנה של אנה פרנק" ושיחק את בידרמן בהפקה הקיצית של "בידרמן והמציתים".

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, נרשם בלקסינג לאוניברסיטת מינסוטה. בקיץ שלאחר מכן כתב מחזה שהפיק יחד עם חבר, והעלה אותו על הבמה במוסך הכרכרות שבמתחם אחוזת ברטון הישנה על שפת אגם מינטונקה. המוסך היה מוזנח, אך הקרקע טרם נמכרה וחולקה למגרשים. מתברר שהם לא היו השחקנים הראשונים שהעלו מופעים באתר הציורי דיפ-הייבן.

"מאוחר יותר גיליתי שכאשר משפחת ברטון התגוררה שם בראשית המאה ה-20, הם הזמינו את הגברת סיביל ת'ורנדייק להופיע על הדשא שלהם, כך שכנראה המשכנו איזו מסורת תיאטרלית", אומר בלקסינג בחיוך. ואיך הייתה הנוכחות בהופעה שלו? "זה היה טוב, כי כולם היו חברים ובני משפחה."

באותה תקופה, ובמשך כל תקופת לימודיו באוניברסיטה, ראה בלקסינג את עצמו יותר כשחקן ומשורר מאשר כמחזאי. המצב השתנה כשהיה בלימודי תואר שני.

"הייתי בן 25 בערך והבנתי שאני לא מצליח לזכור את הטקסט שלי אפילו בגיל הזה. זה פשוט לא בישר טובות לקראת העתיד, כשאזדקן", הוא אומר. "ולא הרגשתי אף פעם לגמרי בנוח על הבמה, למרות שנהניתי לשחק."

מאז, הוא כתב יותר מ-30 מחזות, שרובם עוסקים בנושאים רציניים ובמקרים מסוימים אף שנויים במחלוקת. משפחתה של קימברלי ברגליס, שנדבקה ב-HIV במהלך ביקור אצל רופא השיניים ונפטרה מאוחר יותר מאיידס, פנתה לברסינג בבקשה שיכתוב את המחזה "Patient A". בשנה שעברה, ההצגה של "Patient A" שהועלתה על ידי מחלקת התיאטרון של תיכון מינטונקה זכתה בציון הגבוה ביותר בתחרות המחזות הקצרים של המדינה. בליסינג אמר כי היה "מאושר" כששמע כיצד הצליחה בית הספר שבו למד עם אחת מיצירותיו.

מחזה נוסף שלו, "Independence", עמד במרכזו של תיק משפטי שכמעט הגיע עד לבית המשפט העליון, לאחר שמורה מצפון קרוליינה הועמדה לדין משמעתי משום שבחרה במחזה זה להופעה של תלמידיה בתחרות ארצית. המחזה הכיל שפה ודמויות שהורה מסוים מצא כלא ראויות.

"אני נוטה לכתוב מחזות רציניים המשלבים הומור", אומר בלקסינג. "בעיקר אני מנסה לגרום לקהל לעבור חוויה רגשית. זהו תהליך רגשי עדין, שאינו מתרחש כולו במודע כשצופים בדרמה טובה. אתה מבין שאתה עובר משהו שהפך להיות חשוב לך מבחינה רגשית. זה מה שאני שואף אליו כשאני כותב מחזות – לגרום לקהל לחוות את זה."

הקריירה של בלקסינג באמת צברה תאוצה בתחילת שנות ה-80, כאשר קיבל מספר מענקים לכתיבת מחזות. והיא זינקה בפברואר 1988, כאשר מחזהו "A Walk in the Woods" עלה בברודווי, בכיכובם של סם ווטרסטון ורוברט פרוסקי. המחזה היה מועמד הן לפרס טוני והן לפרס פוליצר. מאוחר יותר הועלה המחזה בווסט אנד בלונדון ובמוסקבה, בין השאר, כאשר סר אלק גינס הופיע בהפקה הלונדונית בהופעתו האחרונה על הבמה.

בליסינג מעריך את תחושת הביטחון שחווה בילדותו במינטונקה, אך מציין שחיי משפחה מאושרים בקהילה יציבה אינם בהכרח הסביבה הטובה ביותר לאמן מתחיל.

"הרגשתי בטוח והיה לי משפחה תומכת, וזה יכול להיות דבר טוב וגם רע עבור סופר יצירתי", הוא אומר. "זה יכול להיות קצת יותר קשה – צריך להתאמץ קצת יותר כדי להחליט על מה לכתוב. זה לא נובע מילדות קשה".

גם חייו הבוגרים התייצבו למדי, במיוחד בעשור האחרון בערך. בלקסינג מתגורר בברוקלין הייטס, ניו יורק, ומאז שנת 2001 הוא עומד בראש תוכנית התואר השני בכתיבת מחזות באוניברסיטת ראטגרס. זו גם השנה שבה פגש מחזאית נוספת, ילידת מינסוטה, בשם מלני מרניץ'. הקשר הפך לרומנטי כעבור כמה שנים, והם נישאו באפריל 2006. ("מכיוון שהיא ממinnesota, זה אומר שלא היה מחסום שפה", הוא מתבדח.)

בשנה שלאחר נישואיהם קיבלה מלני הצעה לכתוב לתוכנית של HBO, "Big Love". מאז היא מתגוררת בלוס אנג'לס, מה שהופך את מערכת היחסים שלהם ליחסים חוצי יבשת.

"כשאתה כותב לטלוויזיה, אתה לא נוסע, אז אני זה שנוסע", אומר בלקסינג. "בקיץ אני שם כל הזמן, ובמהלך שנת הלימודים אני מגיע לשם בערך פעם בחודש."

מסעותיו כוללים גם ביקורים קבועים במינסוטה, שם הוא ומלני מבקרים את אמה בדולות ואת אחיו, גיא (בוגר MHS משנת 1961), ואת גיסתו בצ'נהאסן.

בסך הכל, זהו חיים לא רעים בכלל עבור הנער שכתב את המחזה הראשון שלו כדי להימנע מכתיבת עבודת גמר ענקית, ומאז הוא משאיר רושם בלתי נשכח על הקהל.

"אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת ללמד. אני מאוד שמחה שיש לי את האפשרות לכתוב מחזות. המחמאה הטובה ביותר שמישהו יכול לתת לי על מחזה היא אם הוא אומר לי שהוא שמח או אסיר תודה שראה אותו. אני אוהבת לשמוע מאנשים שסיפרו לי שהם חוו משהו שלא ציפו לו בזמן שצפו במחזה שלי."