זוכי הפרס

רוג'ר "באד" ליק מרגיש כאילו הוא ניהל חיים של פריבילגיה:

זכות ללמד ולאמן במינטונקה קרוב ל -50 שנה

זכה ששלח את ארבעת ילדיו לבתי ספר במינטונקה

זכות שהוא עדיין זוכה לחיות כאן ולהיות חלק פעיל בקהילה

כמובן שאלפי התלמידים שהוא נגע בחייהם היו מוסיפים בנימוס שהם היו ברי המזל שקיבלו את חוכמתו של אדם שהקדיש את חייו לחינוך צעירים.

אבל באד ליק מתעקש שהוא רק בחור בר מזל.

"זה פשוט היה טיול מדהים", הוא אומר. "להיות שם, לעבוד עם אחד מבתי הספר הטובים במדינה, באחד האזורים המובילים, תמיד ספרתי את זה כזכות נדירה שנפלתי אליה".

לאחר שלימד את שלוש שנותיו הראשונות במינסוטה רבתי, באד הגיע למינטונקה ב-1953, בילה שנה אחת בחטיבת הביניים ולאחר מכן עבר לתיכון ללמד היסטוריה. בשל בעיות צפיפות, הצטרפו אליו כמה תלמידים צעירים יותר.

"בהתחלה היו לנו תלמידי כיתה א' בתיכון", הוא מספר. "היו נדנדות ליד בית הספר, והייתי מסתכלת החוצה ורואה את הקטנים עומדים בתור ממש מחוץ לדלת שלי. זה פשוט תענוג להיזכר".

כמורה בתיכון, באד היה זכאי כעת לאמן, אז הוא לקח על עצמו גם את ההוקי וגם את הבייסבול ונשאר במשך עשרות שנים. למרות שפרש מהוראה בשנת 1985, הוא עזר עם קבוצת הבייסבול עד שנת 2000 והוא עדיין אוהד סקיפרס. הוא ודונה, אשתו מזה 59 שנים, הם שחקנים קבועים ב-Veterans Field ובהתאם לעונה, כמעט בכל אולם אחר במינטונקה.

"התיכון הוא המרכז הקהילתי שלנו", אומר באד. "אנחנו בדור השני והשלישי של הספורטאים שאנחנו רואים. זה חלק חשוב מהחיים שלנו".

באד אומר שבייסבול היה הספורט שהוא הכי התחבר אליו, ואתה מקבל את הרעיון שהוא מרגיש כמו העצלן הגדול שממשיך לקבל כדורים מהירים באמצע כשהבסיסים טעונים.

"כל מה שאני יכול להגיד זה שאני אחד האנשים הכי ברי מזל בעולם", הוא אומר. "התברכנו להיות חלק מבתי הספר של מינטונקה ולהיות מסוגלים לעקוב אחר הצמיחה והמסורת של קהילה נהדרת".