זוכי הפרס

רוג'ר "באד" לייק מרגיש שחי חיים של פריבילגיה:

זכות גדולה הייתה לי ללמד ולאמן במינטונקה במשך קרוב ל-50 שנה

זכה לשלוח את ארבעת ילדיו לבתי הספר במינטונקה

זהו זכות גדולה עבורו שהוא עדיין זוכה לגור כאן ולהיות חלק פעיל בקהילה

כמובן שאלפי התלמידים שחייו השפיעו עליהם היו מוסיפים בנימוס שהם הם אלה שזכו לקבל את חוכמתו של אדם שהקדיש את חייו לחינוך הדור הצעיר.

אבל באד לייק מתעקש שהוא פשוט בחור בר מזל.

"זה היה פשוט מסע מדהים", הוא אומר. "להיות שם, לעבוד עם אחד מבתי הספר המובילים במדינה, באחד האזורים המובילים, תמיד ראיתי בזה זכות נדירה שזכיתי בה במקרה."

לאחר שלימד את שלוש שנותיו הראשונות באזורים הכפריים של מינסוטה, הגיע באד למינטונקה בשנת 1953, שם לימד שנה אחת בחטיבת הביניים ולאחר מכן עבר לתיכון כדי ללמד היסטוריה. בשל בעיות צפיפות, הצטרפו אליו כמה תלמידים צעירים יותר.

"בהתחלה, היו תלמידי כיתה א' בבית הספר התיכון", הוא אומר. "ליד בית הספר היו מתקני נדנדה, והייתי מביט החוצה ורואה את הקטנטנים עומדים בשורה ממש מחוץ לדלת שלי. זה פשוט תענוג להיזכר בזה."

בתור מורה בתיכון, באד היה כעת רשאי לאמן, ולכן הוא לקח על עצמו את אימון קבוצות ההוקי והבייסבול ונשאר בתפקיד זה במשך עשרות שנים. אף על פי שפרש מההוראה בשנת 1985, הוא המשיך לסייע לקבוצת הבייסבול עד שנת 2000, והוא עדיין אוהד של ה"סקיפרס". הוא ודונה, אשתו מזה 59 שנים, הם מבקרים קבועים ב"וטרנס פילד" (Veterans Field) ובכל שאר האצטדיונים במינטונקה, בהתאם לעונה.

"בית הספר התיכון הוא מרכז הקהילה שלנו," אומר באד. "אנחנו כבר בדור השני והשלישי של הספורטאים שאנחנו רואים. זה חלק חשוב מהחיים שלנו."

באד אומר שהבייסבול הוא הספורט שאליו הוא הכי מתחבר, ומקבלים את הרושם שהוא מרגיש כמו החובט הגדול שממשיך לקבל כדורים מהירים במרכז המגרש כשהבסיסים מלאים.

"כל מה שאני יכול לומר זה שאני אחד האנשים המאושרים ביותר בעולם", הוא אומר. "זכינו להיות חלק ממערכת החינוך של מינטונקה ולהיות עדים לצמיחה ולמסורת של קהילה נהדרת".