זוכי פרסים

רוג'ר "באד" דליפה מרגיש כאילו הוא ניהל חיים של זכות:

זכות ללמד ולאמן במינטונקה קרוב ל -50 שנה

זכה לשלוח את ארבעת ילדיו לבתי ספר במינטונקה

זכות לכך שהוא עדיין זוכה לחיות כאן ולהיות חלק פעיל מהקהילה

כמובן שאלפי התלמידים שחייהם שבהם נגע יוסיפו בנימוס שהם היו ברי המזל שקיבלו את חוכמתו של אדם שהקדיש את חייו לחינוך צעירים.

אבל באד ליק מתעקש שהוא רק בחור בר מזל אחד.

"זה פשוט היה טיול יוצא דופן", הוא אומר. "כדי להיות שם, לעבוד עם אחד מבתי הספר המובילים במדינה, באחד התחומים המובילים, תמיד ספרתי את זה כזכות נדירה שפשוט נפלתי לתוכה."

לאחר שלימד את שלוש השנים הראשונות שלו במינסוטה רבתי, באד הגיע למינטונקה בשנת 1953, בילה שנה אחת בחטיבת הביניים ולאחר מכן עבר לתיכון כדי ללמד היסטוריה. הודות לבעיות הצפיפות, הצטרפו אליו כמה תלמידים צעירים יותר.

"בהתחלה היו לנו תלמידי כיתה א' בתיכון", הוא אומר. "היו סטים של נדנדות ליד בית הספר, והייתי מסתכלת החוצה ורואה את הקטנים עומדים בתור ממש מחוץ לדלת שלי. זו פשוט שמחה לזכור."

כמורה בתיכון, באד היה עכשיו כשיר לאמן, אז הוא השתלט גם על הוקי וגם בייסבול ונשאר במשך עשרות שנים. למרות שפרש מהוראה בשנת 1985, הוא עזר עם קבוצת הבייסבול עד שנת 2000 והוא עדיין אוהד סקיפרים. הוא ודונה, אשתו מזה 59 שנים, הם קבועים באצטדיון הוותיקים, ובהתאם לעונה, כמעט בכל מקום אחר במינטונקה.

"התיכון הוא המרכז הקהילתי שלנו", אומר באד. "אנחנו בדורות השני והשלישי עכשיו של הספורטאים שאנחנו רואים. זה חלק חשוב מהחיים שלנו".

באד אומר שבייסבול היה הספורט שהוא הכי התחבר אליו, ואתה מקבל את הרעיון שהוא מרגיש כמו החובט הגדול שממשיך לקבל כדורים מהירים באמצע עם הבסיסים טעונים.

"כל מה שאני יכול לומר זה שאני אחד האנשים הכי ברי מזל בעולם", הוא אומר. "בורכנו להיות חלק מבתי הספר של מינטונקה ולהיות מסוגלים לעקוב אחר הצמיחה והמסורת של קהילה גדולה."