זוכי הפרס

לסטיבן פוליוט הייתה קריירה יוצאת דופן מאז שסיים את לימודיו במחזור 1963. ככותב, מפיק ובמאי הוא זכה בפרסים רבים ובידר מיליונים.

בטח נהניתם מהרבה מהסדרות שהוא כתב. כמו קצה הקרחון, הנה רק כמה: 16 שנים לפרסי גילדת שחקני המסך, תחרויות מיס אמריקה, מופעי איחוד של "ימים מאושרים", "דאלאס" ו"נחיתה בקשרים", 18 ספיישלים של תיאטרון פורד, שלושה ספיישלים של אליזבת טיילור ורשימה ארוכה של ספיישלים של פרי קומו.

אחרי התיכון, סטיבן קיבל תואר בעיתונאות באוניברסיטת מרקט בוויסקונסין. בעקבות התעניינותו בביקורת קולנוע, הוא כתב ביקורות תיאטרון וקולנוע עבור מילווקי ג'ורנל. שאיפותיו הובילו אותו לאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), שם זכה במלגת ארתור נייט ללימודי תואר שני. עתידו של סטיבן נראה ורוד. אבל בזמן שלקח קורסים בביקורת, הוא התחיל להתעסק ביצירת סרטים קצרים וכתיבת תסריטים. "אז עליתי על סירה אחרת", אומר סטיבן, "וסיימתי תואר שני בכתיבת תסריטים".

פיתוח סרטי קולנוע ריתק אותו במהלך שנותיו ב-USC. הוא התמחה בסרט אצל ג'ים ברידג'ס, במאי סרטים כמו בייבי מייקר, סינדרום סין וקאובוי עירוני. לאחר שזכה לתשומת לב בעקבות מאמר שכתב בלוס אנג'לס טיימס, נשכר סטיבן על ידי פיטר גובר, סגן נשיא סרטי קולומביה. שם עבד על הסרט "הדרך שבה היינו" ואחרים, אך לאחר זמן מה הפך לחסר מנוחה. עשיית סרטים לקחה נצח. ולדברי סטיבן, "האישיות שלי אוהבת לראות התחלה, אמצע וסוף - בימי חיי". במקום זאת הוא ראה מספר לא מבוטל של תסריטים שנגנזו מכל מיני סיבות, מה שהטריד את הכותב שבו.

נוצרה הזדמנות לביים סרט תיעודי בניופורט, רוד איילנד, על הצי "החדש". "המשימה הזאת שינתה את חיי", אומר סטיבן, והוא העביר את האנרגיות שלו לבימוי. כחלק מתוכנית המאסטר שלו, הוא גם יצר סרט תיעודי נוסף, החלום שנשאר, דיוקן קולנועי של הארי פרטץ', מלחין מיקרוטונלי חלוצי (1901-1974).

בוב באנר, מפיק טלוויזיה ותוכניות טלוויזיה מוביל, ראה את הסרט כאשר הוא שודר ב-PBS ושכר את סטיבן. "זה ממש חיזק את הדרך שלי", אמר סטיבן. סטיבן הופקד על פיתוח תוכניות, והחל להפיק ולכתוב ספיישלים טלוויזיוניים. במהלך השנים ביסס את מעמדו כאחד הסופרים המכובדים והמוערכים בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע. בעוד הישגיו נגעו בכולנו, רוב הצופים נותרים לא מודעים, אלא אם כן הם צופים בכתוביות הסיום.

הכוכבים יודעים מי הוא, ויש לו כמה סיפורים נהדרים לספר. סטיבן מספר על רגע אהוב מתחילת הקריירה שלו בעבודה על הצדעה לדמיון האמריקאי, שבו פול ניומן מראיין את האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, ואחריו בלט בשם "אבודים בכוכבים". "אני חייב לומר, זה היה אחד הרגעים הגדולים", אומר סטיבן, שזוכר עד היום את יראת הכבוד שבילה אחר צהריים לא רק עם פול ניומן, אלא גם עם האדם הראשון שהלך על הירח. הוא גם אהב לעבוד עם אליזבת טיילור והייתה לו הזכות לעשות איתה שלושה ספיישלים. כשביקר בביתה הוא שמח כשקולי מהממת ירדה במורד הגבעה כדי לקבל את פניו, ממש כמו ב"לאסי", סרט בו כיכבה כילדה.

"זו הייתה נסיעה לא קטנה ולא יכולתי לדמיין את זה", אומר סטיבן על הקריירה שלו כשהוא מהרהר בתיכון מינטונקה לפני 50 שנה. "במבט לאחור, באמת לא היה פגם. זה היה חינוך ציבורי נהדר בכל החזיתות". סטיבן מעריך במיוחד את האופן שבו האמנויות תמיד מכובדות בבית הספר התיכון מינטונקה. הוא אסיר תודה לבוב שמידט, המורה לדרמה שעודד אותו לחקור את העניין שלו בתיאטרון.

"המסירות של המורים הייתה מדהימה", אומר סטיבן. באופן ספציפי הוא נזכר במורה ללטינית שבמקום שינון קפדני, הורה לתלמידים ליצור עיתון של תקופה. כמו כן, איך התיאטרון עשה את ליל ה-16 בינואר, מחזה של איין ראנד והמחלקה האנגלית קשור בעבודתה, "ראש המעיין", בכיתה. אבל לפי סטיבן, ויליאם צ'יזהולם היה המורה האיקוני של זמנו. "הוא תמיד פנה אלינו כאל מר פוליוט ומיס כך וכך. הוא התייחס אלינו ברמה מאוד בוגרת ובאמת נכנס למשוררים ולספרות כמו משוגע. הוא היה השפעה אדירה".